אני חושב שגם תומכיו וגם מתנגדיו של החוק מסכימים היום על דבר אחד, לא פשוט בימים האלה להיות מאגר ביומטרי.
השאלה שלי היא האם רובנו לא ויתרנו כבר על הפרטיות מזמן? האם יש לנו בכלל דרך לברוח ולחזור אחורה? אנסה לענות על השאלה באמצעות שתי דוגמאות.
בשנים האחרונות כל מגויס לצה"ל מחוייב למסור בתהליך הגיוס דגימת DNA, צילום שיניים, וטביעות אצבע. בנוסף, הוא מחוייב לדווח על כל ההיסטוריה הרפואית שלו, על המצב הכלכלי של המשפחה שלו, למסור את כל פרטיו האישיים, ציוניו בבית הספר ואפילו לאפשר למדוד את רמת האינטיליגנציה שלו (או לפחות משהו דומה).
השימוש לרעה שאפשר לבצע בכל המידע הזה הוא מדהים! ובידי מי מפקידים אותו? מספר רב של חיילים שלא כולם הכי אחראים. כבר פורסם בעבר כי חיילים ניצלו את מערכות המידע שלהן כדי לשלוף נתונים אישיים על סלבריטאים. אז אני מניח שאפשר לבדוק מידי פעם מי חיפש מידע על אנשים מפורסמים, אבל איך יזהו חטטנות בתיקים אישיים של חיילים לא מפורסמים? הרי גם המידע שלהם אישי ורגיש. תחשבו לרגע איזה פוטנציאל לסחיטות והשפלות קיים כאן.
למרות זאת, אני בטוח שרובנו מסכימים שהמידע הזה צריך להיות בידי הצבא. הוא צריך להישמר בצורה קפדנית ותחת כללים והגבלות נוקשים אבל הוא צריך להיות שם.
(כמה טלוויזיות יש לך בבית? צילום:דו"צ)
כאשר התחיל להתפוצץ בארץ טרנד הרשתות החברתיות לפני שלוש-ארבע שנים, רבים מאיתנו רצו לספר לבעלי הרשתות ולכל שאר העולם בדיוק מי החברים שלנו, איך הכרנו אותם, איך אנחנו והם נראים, עם מי מהם אנחנו בקשר רומנטי ועוד. בשביל שלא יהיה משעמם הוספנו עשרות (ולפעמים מאות ואלפי) תמונות. למה לא?! זה הרי ממש שימושי! אתה שואל למה? הנה! לדוגמה…. לא יודע… זה פשוט נחמד שזה שם! תפתח גם אתה פרופיל!
אז פתחתי פרופיל.
Facebook היום יודעים עלי לא מעט, אפילו די הרבה ויחד איתם כל מי שצופה בפרופיל שלי.
אזהרה אם אתם חרדים לפרטיות שלכם אל תיכנסו ללינק הבא. ועכשיו כשאתם מתים מפחד אתם יכולים להשיג חשבון משלכם!
אפליקציית ה-Facebook הזאת סורקת את כל האלבומים של כל החברים שלכם, מזהה את התיוגים על גבי התמונות ולומדת לאט לאט איך החברים שלכם נראים. לאחר מכן שהיא נתקלת בתמונות עם פרצופים שלא מתיוגים היא תנסה להבין במי מדובר על סמך המאגר שהיא יצרה לעצמה. אפשר לתאר את האפליקציה המילה אחת מדהים!/מפחיד! (מחק המיותר).
והאם בכל זאת מדובר במשהו כל כך נורא ומפחיד? אם כן למה קיימים כמה מיליארדי חשבונות ברשתות חברתיות, אתרי דוא"ל, פורומים, אתרי הכרויות וכו'? למה רוב האנשים שבכוח מנסים להימנע מפתיחת פרופיל אישי באינטרנט בסופו של דבר נשברים?
לדעתי הבנו שהפרטיות שלנו לא חייבת להיות מושלמת ובהרבה מאוד מקרים עדיף לנו לוותר עליה, אפילו מרצון חופשי ובלי חוק דרקוני שמאיים עלינו.
ובכל זאת האם אנחנו יכולים לשלוט על כל המאגרים האלה? האם אנחנו בכלל יודעים מי מחזיק בהם? והאם בכל זאת יש סיבה לפחד?
אני אסיים את הפוסט במקרה שיכול להראות לנו למה לא בהכרח מדובר בבהלה מוגזמת.
בפוסט שפרסם גיא מזרחי לפני כשבוע וחצי הוא תיאר תקרית לא נעימה שהתרחשה כתוצאה מכתב שהיה כנראה להוט מידי לפרסם כתבה. גיא מאוד התעצבן, ולדעתי יותר מבצדק, על המקרה:
דה-מרקר הצליח להרוס יוזמה להבהרה למה החוק לא טוב ולכן אני רואה את זה כתמיכה בחוק. כל הכבוד.
אולי גיא לא חושב ככה אבל אני לא בטוח שהוא נכשל לגמרי בניסיון שלו. למעשה הגיע לידי הכתב מאגר לא מוגן שלא היה אמור להגיע אליו וכתוצאה מזה פורסם מידע בצורה מסולפת. לא בדיוק התכנון המקורי והאפקט לא היה אותו אפקט, אבל גם זו סוג של דוגמה, גם אם היא מרגיזה (ואולי דווקא מכיוון שהיא מרגיזה).
תגים: face.com, Facebook, Web 2.0, מאגר ביומטרי, פרטיות, צה"ל, רשת חברתית, רשתות חברתיות
[...] הבלוג של טל דלברי [...]