בניגוד למדינת ישראל, יש מקומות בעולם שבהם באמת קיימת בעיה של מי שתייה. בארץ, מצטער לאכזב אתכם, אין שום בעיה כזאת. יש לנו ויהיו לנו די מים איכותיים גם לעוד שנים רבות. אם יהיו חסרים אפשר תמיד לעשות להפסיק לגדל גידולים חקלאיים מסוימים או להתחיל להתפיל סוף סוף מים.
במקומות אחרים בעולם, לעומת זאת, יש בעיה רצינית מאוד של מי שתייה. בארץ פחות מדברים על זה ולכן הבעיה פחות מוכרת לנו. רובנו בעיקר מכירים את בעיית הרעב באפריקה, העוני, חוסר החינוך והמחלות. כמה מאיתנו יודעים של-1.1 מיליארד אנשים בעולם אין גישה למי שתייה באיכות סבירה?
בעיית זו היא אחת הבעיות המרכזיות ביותר בעולם השלישי ובאזורים מוכי אסון. אם היא הייתה נפתרת היו נחסכות מגיפות, רעב, עוני וכסף רב על תרופות וטיפולים רפואיים. אותה אוכלוסיה הייתה יכולה להשקיע את הזמן, הכסף והמאמץ להתפתח, להשתקם, להתחנך ועוד.

היום יצא לי לראות סרטון מאוד מעניין בנושא בערוץ TED ב-Youtube. למי שלא מכיר, הערוץ הזה מעביר הרצאות קצרות ושיחות ששווה לעוד אנשים בעולם לשמוע או כמו שהם מגדירים את זה "Ideas Worth Spreading". יש שם מאות סרטונים אז בטח שאף אחד מכם לא יכול לראות את כולם, אבל אני בכל זאת ממליץ לכם לקחת איזה חצי שעה-שעה ולראות שם כמה.

הנה הסרטון שגרם לי לפרסם את הפוסט:

חיפשתי את האתר של המוצר הזה ונתקלתי באתר הבא: www..lifesaverusa.com
כאשר נכנסים לאתר קצת מתנפצת האשליה שכל התפקיד של המוצר הזה הוא לתרום לעולם השלישי. פתאום רואים שמטרה לא פחות חשובה היא לגרוף כספים ממטיילים, צבאות, ממשלות ועוד. זאת למשל כתובית שרצה אצלם בראש האתר:

ALERT: Health and Human Services Announcement (April 28, 2009)–Health officials are concerned about a new influenza virus of swine origin that’s spreading from person to person. Officials are acting to combat this threat, but the outbreak might grow. So be prepared. Store a two-week supply of food and water. Have two weeks of your regular prescription drugs at home. Keep health supplies on hand, including pain relievers and cold medicines. For more details, visit www.cdc.gov/swineflu or call 1-800-CDC-INFO. A message from HHS.

אבל למה לא בעצם? שמדברים כאלה אנשים יתפרנסו. אם זה מה שמעודד אנשים לפתח טכנולוגיות לקידום האזורים הנכשלים של העולם אז זה לא כל כך נורא…

בעולם שבו מושקת כל יומיים טכנולוגיה חדשה ומהפכנית צריך להיות מאוד מוצלח כדי לעורר התלהבות. היום אני אדבר על מוצר שאותי ועוד רבים אחרים מאוד מלהיב – CrunchPad. אז על מה כל הרעש?!

CrunchPad החל את דרכו לפני שנה בכתבה שלמייקל ארינגטון , הבעלים של TechCrunch וללא ספק אחד האנשים המשפיעים ביותר בתעשייה. את הכתבה מייקל התחיל בכך שנמאס לו לחכות ל-Tablet Mac, מוצר מאוד מגניב שאמור להיות הכלאה בין מחשב ל-IPhone עם מסך Multi-Touch וכמובן – חיבור לאינטרנט אלחוטי. באותה תקופה אכן לא הפסיקו לצוץ שמועות על ההשקה הקרובה של ה-Tablet Mac אשר בסופו של דבר התבררו כלא נכונות ורק אכזבו את הגולשים.
מייקל סיפר על כך שהוא מתחיל לעבוד על מחשב נייד חדש שיאפשר לגלוש באינטרנט ולדבר ב-Skype, לא יותר מזה. התוכנה הפשוטה שתתבסס על קוד-פתוח והחומרה הזולה יאפשרו להוריד את מחיר המוצר ל-200$ (זה לפחות היה היעד המקורי). בנוסף, המחשב יהיה דק ככול שניתן ולא יכיל כפתורים או מקלדת. במקום זה למחשב יהיה מסך מגע Multi-Touch, בדומה לתכנון של ה-Tablet Mac.
לכתבה צורפה תמונה של מודל ממוחשב שהראה איך המכשיר אמור להראות. הקווים המנחים: פשטות ואסטטיקה. מאז עיצוב המכשיר שונה אך שני הקווים המנחים האלו שומרו.

(פשטות ואסטטיקה. תמונה: TechCrunch)

מאז העיתונות עודכנה לא מעט על פיתוח המכשיר, לעיתים בצורה רשמית ולפעמים על ידי הדלפות. לפני כחודשיים אף פורסמו תמונות עדכניות של המכשיר אשר כעת קיבל צבע שחור מטאלי, אולי בהשראת המוצרים האחרונים של Apple (החברה האלה לא ממש פוחדים לקבל השראה ממתחרים).

(ועדיין, פשטות ואסטטיקה. תמונות: TechCrunch)

יחד עם העיצוב השתנה גם תג המחיר. כעת הוא עומד על "פחות מ-300$". כנראה שלא נראה מחיר סופי עד להשקה מתוך שיקול תחרותי. ואכן המתחרים האלו קיימים. אתמול (ב-27/07/2009) פורסם כי Apple סוף סוף תשיק את ה-Tablet Mac שלה. מועד ההשקה באופן לא מפתיע נקבע לתקופת הקניות שלפני חג המולד.

(אז מי לוקח בעיצוב? תמונות: Apple)

שני המוצרים הללו מסמלים צעד נוסף כלפי ההתקדמות ל"מחשב הענן", מחשב אשר ישתמש בשירותי אינטרנטיים (Google Docs, Microsoft Skydrive וכו') בחלופה לשירותים לוקליים המחייבים כונן קשיח גדול יותר וכוח עיבוד חזק יותר.

אם מישהו מחפש מתנה בשבילי…..

לא מעט אנשים מסתכלים אחורה על ביתי הספר שלהם ושואלים את עצמם מה הם הרוויחו. חלקם אף שואלים את עצמם מה הם הפסידו. סיפור ידוע הוא שאיינשטיין טען שהיה זה נס של ממש שמשטר החינוך הקפדני לא הצליח לעקור את סקרנותו. יכול להיות שזה מה שגרם לחינוך בישראל להיות כל כך לא קפדני.

במבט לאחור לא נראה לי שמערכת החינוך פגעה בי. אני חושב שהיא אפילו לימדה אותי לא מעט דברים טובים. אבל האם ב-12 שנות לימוד לא יכלתי לצאת עם הרבה יותר ידע? האם אפילו נער בן 18 שסיים י"ב עם תעודת בגרות מלאה בהצטיינות יתרה מוכן לעולם? האם כל 12 שנות לימודיו מוצו עד תום? ספק…

כמה מבוגרי י"ב יודעים כיצד מחשב עובד? ההערכה שלי היא שאחוזים בודדים. אפילו במגמת מדעי המחשב אף אחד לא מתעקב על זה (בחיי! בדקתי).
כמה מבוגרי י"ב יודעים איך לבנות אתר אינטרנט?
כמה יודעים למה כדור הארץ מקיף את השמש?
כמה מכירים את ההיסטוריה של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי?
כמה שמעו על ניטשה ופרויד?
כמה יודעים מה היא מניה או תעודת סל?
כמה זוכרים מה למדו בהיסטוריה בכיתה י"א (שבה קיבלו מאה)?

התשובה, לפי נסיוני, לכל השאלות האלה היא מעטים.

אני באמת לא חושב שזה משנה אם נהייה אחרי איראן במבחנים הבינלאומיים במתמטיקה. הרי בשביל שבסופו של דבר ישראל תוכל לעקוף את שאר העולם מבחינות רבות כמו שהיא עושה היום ובשביל שהחיים פה בארץ יהיו טובים יותר, צריכים ללמד בבתי הספר את הבסיס בצורה נכונה. אם המטרה היא להכין את התלמידים לחיים, גם מבחינת צרכי היום יום וגם מבחינת העשרה וידע כללי, השיטה היום פשוט לא מתאימה. לדעתי, נכון להיום את רוב הדברים החשובים לומדים בבית הספר עד כיתה ה'. אחרי זה בעיקר ממשיכים ללמוד דברים לא שימושיים או נושאים שאף אחד לא זוכר אחרי חודש ומזניחים תחומים אחרים.

את רוב הידע הנוער מקבל היום מהאינטרנט ולא מבתי הספר! ובכלל לא מדובר במידע רע, מזיק או לא מדויק. להפך, לרוב ניתן להגיע למידע איכותי בהרבה. האם מישהו חשב אי פעם ללמד בכיתה ו' את התלמידים על שימוש נכון במנועי חיפוש? האם מישהו הציג להם בצורה מסודרת את Wikipedia, Youtube או את האינטרנט בכלל? לכמה מהם בכלל משדרים שזה ליגיטימי ללמוד מהאינטרנט?
אני מאוד אופתע אם אני אשמע שלתלמידים מותר להשתמש היום ב-Wikipedia או ב-Youtube לצרכי כתיבת עבודות. ולמה לא? הרי קיים שם מידע אמין יותר ובכמות גדולה יותר ממה שנמצא בכל אינציקלופדיה או כל ספריה של בית ספר.

אם בכל מקרה 90% מהתלמידים שוכחים את רוב החומר זמן קצר אחרי הבחינה למה לא ללמד אותם כלים למצוא את המידע הזה מחדש אם הוא יעניין אותם שוב? למה לא ללמד אותם איך למצוא עוד מידע על אירוע היסטורי אם הוא מעניין אותם? רובם יודעים לעשות את זה בצורה בסיסית, אבל למה לא לתת להם כלים לבצע את זה בצורה טובה יותר?

אני חושב שגם תומכיו וגם מתנגדיו של החוק מסכימים היום על דבר אחד, לא פשוט בימים האלה להיות מאגר ביומטרי.
השאלה שלי היא האם רובנו לא ויתרנו כבר על הפרטיות מזמן? האם יש לנו בכלל דרך לברוח ולחזור אחורה? אנסה לענות על השאלה באמצעות שתי דוגמאות.

בשנים האחרונות כל מגויס לצה"ל מחוייב למסור בתהליך הגיוס דגימת DNA, צילום שיניים, וטביעות אצבע. בנוסף, הוא מחוייב לדווח על כל ההיסטוריה הרפואית שלו, על המצב הכלכלי של המשפחה שלו, למסור את כל פרטיו האישיים, ציוניו בבית הספר ואפילו לאפשר למדוד את רמת האינטיליגנציה שלו (או לפחות משהו דומה).

השימוש לרעה שאפשר לבצע בכל המידע הזה הוא מדהים! ובידי מי מפקידים אותו? מספר רב של חיילים שלא כולם הכי אחראים. כבר פורסם בעבר כי חיילים ניצלו את מערכות המידע שלהן כדי לשלוף נתונים אישיים על סלבריטאים. אז אני מניח שאפשר לבדוק מידי פעם מי חיפש מידע על אנשים מפורסמים, אבל איך יזהו חטטנות בתיקים אישיים של חיילים לא מפורסמים? הרי גם המידע שלהם אישי ורגיש. תחשבו לרגע איזה פוטנציאל לסחיטות והשפלות קיים כאן.

למרות זאת, אני בטוח שרובנו מסכימים שהמידע הזה צריך להיות בידי הצבא. הוא צריך להישמר בצורה קפדנית ותחת כללים והגבלות נוקשים אבל הוא צריך להיות שם.

(כמה טלוויזיות יש לך בבית? צילום:דו"צ)

כאשר התחיל להתפוצץ בארץ טרנד הרשתות החברתיות לפני שלוש-ארבע שנים, רבים מאיתנו רצו לספר לבעלי הרשתות ולכל שאר העולם בדיוק מי החברים שלנו, איך הכרנו אותם, איך אנחנו והם נראים, עם מי מהם אנחנו בקשר רומנטי ועוד. בשביל שלא יהיה משעמם הוספנו עשרות (ולפעמים מאות ואלפי) תמונות. למה לא?! זה הרי ממש שימושי! אתה שואל למה? הנה! לדוגמה…. לא יודע… זה פשוט נחמד שזה שם! תפתח גם אתה פרופיל!
אז פתחתי פרופיל.
Facebook היום יודעים עלי לא מעט, אפילו די הרבה ויחד איתם כל מי שצופה בפרופיל שלי.

אזהרה אם אתם חרדים לפרטיות שלכם אל תיכנסו ללינק הבא. ועכשיו כשאתם מתים מפחד אתם יכולים להשיג חשבון משלכם!
אפליקציית ה-Facebook הזאת סורקת את כל האלבומים של כל החברים שלכם, מזהה את התיוגים על גבי התמונות ולומדת לאט לאט איך החברים שלכם נראים. לאחר מכן שהיא נתקלת בתמונות עם פרצופים שלא מתיוגים היא תנסה להבין במי מדובר על סמך המאגר שהיא יצרה לעצמה. אפשר לתאר את האפליקציה המילה אחת מדהים!/מפחיד! (מחק המיותר).

והאם בכל זאת מדובר במשהו כל כך נורא ומפחיד? אם כן למה קיימים כמה מיליארדי חשבונות ברשתות חברתיות, אתרי דוא"ל, פורומים, אתרי הכרויות וכו'? למה רוב האנשים שבכוח מנסים להימנע מפתיחת פרופיל אישי באינטרנט בסופו של דבר נשברים?
לדעתי הבנו שהפרטיות שלנו לא חייבת להיות מושלמת ובהרבה מאוד מקרים עדיף לנו לוותר עליה, אפילו מרצון חופשי ובלי חוק דרקוני שמאיים עלינו.

ובכל זאת האם אנחנו יכולים לשלוט על כל המאגרים האלה? האם אנחנו בכלל יודעים מי מחזיק בהם? והאם בכל זאת יש סיבה לפחד?
אני אסיים את הפוסט במקרה שיכול להראות לנו למה לא בהכרח מדובר בבהלה מוגזמת.

בפוסט שפרסם גיא מזרחי לפני כשבוע וחצי הוא תיאר תקרית לא נעימה שהתרחשה כתוצאה מכתב שהיה כנראה להוט מידי לפרסם כתבה. גיא מאוד התעצבן, ולדעתי יותר מבצדק, על המקרה:

דה-מרקר הצליח להרוס יוזמה להבהרה למה החוק לא טוב ולכן אני רואה את זה כתמיכה בחוק. כל הכבוד.

אולי גיא לא חושב ככה אבל אני לא בטוח שהוא נכשל לגמרי בניסיון שלו. למעשה הגיע לידי הכתב מאגר לא מוגן שלא היה אמור להגיע אליו וכתוצאה מזה פורסם מידע בצורה מסולפת. לא בדיוק התכנון המקורי והאפקט לא היה אותו אפקט, אבל גם זו סוג של דוגמה, גם אם היא מרגיזה (ואולי דווקא מכיוון שהיא מרגיזה).

"בשביל שהפרסומת תצליח צריך למשוך תשומת לב ועבורה כל האמצעים כשרים"
למרות שמעולם לא למדתי פרסום. שמעתי המון פעמים וריאציות של המשפט הזה מהמון אנשי פרסום. התוצאות של המשפט הזה הן דואר הזבל, הפופ-אפים, פרסומות הפלאש הצועקות שמעירות את כל הבית בשלוש לפנות בוקר ושיחות הטלפון שעונים להן ושומעים פרסומת.

פרסומאים, אנשי שיווק, בעלי אתרים ובעלי חברות, אני לא יודע מאיפה קיבלתם את הרושם שהדברים האלה עובדים אבל הם לא! הם מעצבנים ולמרות כל מה שלמדתם, זה בדיוק ההפך.

מי מכם שהתעניין בפסיכולוגיה (וגם מי שלא) אולי שמע על תחום הנקרא NLP. בפשטות, NLP מאגד מספר רב של טכניקות לתקשורת יעילה יותר על המוח האנושי (משהו בין התקשורת עם פסיכולוג, מהפנט והחבר הכי טוב). מדובר בתחום מאוד מעניין שיכול לשפר מאוד את החיים, החל מהתמודדות עם כאב ועד "נאום מעליות" מוצלח יותר.

(אחחח גם דגל יפן שם! איזו גאווה)

אחד הנושאים שמדברים עליהם ב-NLP הוא "עוגנים" או Anchors. מאוד קל להבין מה "עוגן" אומר. כולנו חווים את ההשפעה שלהם כל הזמן אבל רובנו מתעלמים מהם.
מכירים את זה שאתם מריחים ריח מסוים, טועמים טעם כלשהו, שומעים מוזיקה ופתאום אתם בבת אחת נזכרים באירוע או תחושה שהייתה לכם בעבר? אני לא מדבר על תהליך מודע בסגנון "אוי הטעם הזה מוכר לי… אה! זה מזכיר לי את הספגטי שאכלתי לפני שנה באיטליה" אלא משהו הרבה יותר מיידי וחזק.

דוגמה לכך הוצגה בתוכנית The Heist של Derren Brown (הנמרוד הראל של בריטניה). בתוכנית הוא לקח קבוצה של אנשים רגילים וגרם להם לשדוד בנק. הוא עשה זאת על ידי עיגון של תחושות כמו "הצלחה", "מוטיבציה", "חוסר פחד", "תעוזה" ועוד, בגירוי הויזואלי של הצבע "ירוק" ובשיר "Can You Feel It" של הג'קסונים. כאשר הם הגיעו לקרוב לרכב של הבנק הוא השמיע להם את השיר וסביבם הופיע הצבע הירוק וכך התעוררו בהם אותן התחושות. אותם האנשים לא היו מודעים לכך שהם מצולמים ולא היו מודעים לתהליך העיגון. אף אחד מהם לא התבקש לשדוד את הבנק ובהנושא הזה לא הוזכר בכלל לפני כן.

אם זה נראה לכם מוזר ולא מוכר, חכו, מעכשיו כנראה שתתחילו לשים לב לדברים האלה (בדיוק כמו שאיך שלומדים מילה חדשה פתאום שומעים אותה כל היום).

עכשיו, אם בכל פעם שאני אראה פרסומת למוצר כלשהו אני אתעצבן, אסגור את הדפדפן ואקלל את אותו המוצר, איך אני אגיב שאני אראה שוב את הלוגו של אותו המוצר על המדף בסופר? כנראה שאני לא אתחיל לקלל באמצע הסופר, יש סיכוי גדול שאני אפילו אשכח את הפרסומת שראיתי באינטרנט אבל בכל זאת עדיין תתעורר אצלי תחושה שלילית.
האם אותו יצרן רצה שאני אתקל בתחושה שלילית כאשר אני ניצב מול המוצר שלו בסופר? כנראה שלא.

פרסום נכון יכניס לנו לראש את שם המוצר, את הלוגו שלו, הצליל שלו והטעם שלו לתוך הראש שלנו כמה שיותר חזק. אבל זה לא מספיק! פרסום נכון יכניס אותו לראש במקום המתאים! לא במקום השמור לתחושות רעות אלא במקום השמור לתחושות הטובות. את החלק הזה המון מפרסמים מפספסים. מפתיע שבדרך כלל אותם מפרסמים יודעים לדקלם "סקס מוכר" רק חבל שהם לא יודעים למה זה קורה.

(גם דוגמה ל-NLP, גם לשיווק וגם מכניס עניין לפוסט. טירוף!)

בשנים האחרונות ביקרתי מספר פעמים בקנדה. כאשר הייתי שם ראיתי לא מעט טלוויזיה, גם קנדית וגם תחנות טלוויזיה שהגיעו מארה"ב (בעיקר מאזור סיאטל). יש שם המון פרסומות, לפעמים יותר מערוץ 2! אבל ההבדל הוא שכיף לראות אותן! הפרסומות שם מצחיקות, יפות, לא מרגיזות, לא פוגעות, בדיוק כמו שפרסומות צריכות להיות!
האם הישראלים שונים? האם עובד רק פרסום מעצבן. אני לא מאמין….

נ.ב
הבן אדם שהמציא את הטריק הזה שמתקשרים אלי ממספר לא מוכר, אני חוזר למספר ושומע פרסומת, צריך להיות מוגלה מהארץ או לפחות לצפות בלקט פרסומות של ג' יפית.

אם פתחתם את דפדפן האינטרנט שלכם (או את הטלוויזיה, העיתון, הרדיו או פשוט יצאתם לרחוב) בשנה האחרונה סביר להניח שכבר התנפח לכם המוח מרוב הדיבורים על Twitter.
למי מכם שרק שמע את השם ולא טרח לבדוק במה מדובר הנה הסבר קצר:
לכל בעל חשבון Twitter יש עמוד בו הוא מפרסם כאהבת נפשו כמה הודעות טקסט שהוא רוצה. הודעות אלו מוצגות לכל מי שבחר לעקוב אחרי אותו מנוי (רשימת חבריו) או לכל מי שיחפש מילת מפתח אשר שולבה בהודעה שפרסם. הקאצ' היחיד הוא שכל הודעה חייבת להיות באורך מקסימלי של 140 תווים.
מכיוון שמצד אחד Twitter ושירותים דומים מזכירים בלוג ומצד שני מגבילים את המשתמשים בצורה כל כך נוקשה ל-140 תווים הם נקראים שירותי "Micro-Bloging".

נשמע מפגר/טיפשי/חסר טעם/מיועד לזונות צומי? חכו! זה לא הכל!

בגלל שהשירות מגביל מאפשר שליחה של הודעות בנות 140 תווים כמעט ואי אפשר לכתוב יותר ממשפט או שניים, בטח שלא סיפור ארוך ואפילו מילים ארוכות (שלא נדירות בשפה האנגלית) נשארות הרבה פעמים מחוץ לתמונה.
מילים נחתכות, מקוצרות ונכתבות בצורה עילגת רק בשביל שיתפסו את מסך התווים המינימלי ויאפשרו לדחוס עוד מילה או שתיים לטוויט (כינוי לפוסטים ב-Twitter).

עם קיבלתם כאב ראש ותחושה של "תהרגו אותי עכשיו! אני לא רוצה לראות מה יהיה השלב הבא" אתם לא לבד.
אור ברנע פרסם כתבה ב-Ynet בה תיאר עד כמה השירות מטומטם.

לסיכום, אם אני, שעובד באינטרנט למחייתו, מבלה בערך חמש דקות רק בשביל להבין למה אתם מתכוונים (עוד מבלי להבין מה באמת כתבתם), אז משהו אתכם לא בסדר.

כאשר קראתי את זה לא הייתי בטוח האם הכתבה הייתה רצינית כן או לא, אחרי הכל היא פורסמה ב-1 באפריל. אבל כאשר כתבה מאוחרת יותר הפנתה אליה היא קיבלה חותמת מסויימת של רצינות.
אגב, שימו לב לטוקבקים בשתי הכתבות. המגיבים כותבים כמה הם חושבים ש-Twitter והאמריקאים מטומטמים בלי לצנזר יותר מידי.

אבל רגע! לא אמרו את אותו הדבר בדיוק על Facebook לפני שנתיים? ולא אמרו את אותו הדבר על הטלפונים הסלולארים לפני 10 שנים? ומה לגבי הטלוויזיה?
טענות נגד הטכנולוגיות האלו עדיין נשמעות מפעם לפעם אבל כבר ברור לכולם שתרומתן לתקשורת האנושית עולה באופן משמעותי על הנזק שהיא גורמת.
למעשה, אני טוען שלא מדובר בכלל בנזק אלא פשוט שינוי. שינוי הטכנולוגיה גורר בהרבה מקרים שינוי של התקשורת עצמה ולא בהכרח מדובר במשהו רע.
כאשר האנושות התחילה לכתוב היא ויתרה במידה מסויימת על הקסם בסיפורים שעוברים מדור לדור. מעכשיו המצרים, היוונים, העבריים ושאר האנושים לא הייתה צריכה להעביר את כל ההיסטוריה והידע מדור לדור בע"פ אלא פשוט להעביר את ספרים המתאימים (כמובן שבהתחלה זה ממש לא היה כל כך פשוט, אבל זה היה הכיוון). אם אנשים ביקורתיים שקיימים היום היו קיימים גם אז הם בודאי היו אומרים שעצם הכתיבה פוגעת במוח האנושי בגלל שהיא גורמת לו לזכור פחות דברים בעל פה.
כאשר עברנו להשתמש בדואר ואיגרות שנשלחו על ידי שליחים איבדנו את כל הצורך להיפגש, אפילו בשביל להעביר חומר כתוב. גם אם נשמעו ביקורות בסגנון "אם יש מישהו שחשוב לך ומשהו שחשוב לך למסור לו פשוט תיפגש איתו פנים מול פנים" הן כבר מזמן נשכחו.
כאשר התחלנו להשתמש בטלפונים סלולארים היו טענות נגד זה שאנחנו נהייה בקשר מתמיד ועודף עם שאר העולם. ברור שבמידה מסויימת זה נכון, אבל הקשר הזה איפשר להורים לתת יותר חופש פיזי לילדיהם, אפשר לאנשי עסקים לתקשר בצורה טובה יותר ואפשר לאנשים במצוקה לתקשר עם המשטרה במקרה חרום.

התקשורת לא התדרדרה! ברור שאנחנו יכולים להגיד שאיבדנו משהו בכך שאנחנו לא רואים אנשים פנים מול פנים אלא רק שומעים אותם בטלפון. כמובן שאפשר להגיד שאיבדנו משהו כאשר אנחנו מתכתבים בדואר אלקטרוני ולא שומעים את הרגש ואת טון הדברים. אבל האם בסופו של דבר התדרדרנו? לדעתי לא.
יצרנו תקשורת טובה יותר, אחרת לא היינו משתמשים בה. יש בה חסרונות אבל היתרונות בה מאפשרים לנו להתפתח הרבה יותר מהר. התקדמות הטכנולוגיה, הרפואה והמדע בשנים האחרונות מתאפשרת אודות להתפתחויות בתחום התקשורת, אותן ההתפתחויות שאנחנו אוהבים להגיד שדירדרו אותנו.

"אבל Twitter לא מקדם אותנו לשום מקום! זה סתם מקום לביזבוז זמן!"
אולי, אבל ספרו את זה לכל מיליוני האנשים שמתעדכנים ולומדים על העולם בקצבים הולכים וגדלים. ספרו את זה לאופוזיציה האיראנית שהדרך היחידה שלה לתקשר הייתה באמצעות Twitter וחבריו. ספרו את זה לעשרות המיליונים שמתעדכנים בשירות על חייהם של האנשים שחשובים להם בזמן שאתם לא שמעתם כבר חצי שנה משלושה חברים שאותם הגדרתם בעבר כחבריכם הטובים ביותר.
ספרו לכל אלו ותראו מה הם אומרים. יכול להיות בהחלט שכל מתנגדי Twitter צודקים אבל יכול להיות ששאר העולם צודק, אפילו במעט.

כל התופעה הזאת מאוד מזכירה לי את הדיבורים על ההתדרדרות המוסרית של החברה והמשפט הידוע "הנוער של היום זה לא הנוער של פעם" שבאופן מפתיע עדיין משתמשים בו מידי פעם ברצינות.
האם פעם היה יותר טוב או שכבר שכחנו את כל מה שלא היה נפלא?

אגב, לי יש חשבון Twitter לא פעיל שנפתח רק בשביל להבין יותר לעומק מה השירות הזה עושה. הסיבה שאני לא משתמש בו היא "אפקט הרשת". אם השירות יהפוך להיות פופולארי בישראל סביר מאוד להניח שתראו את החשבון שלי פעיל מאוד.
פרופיל הציף-ציף שלי לעומת זאת דווקא יותר פעיל….

כאשר סיימתי להתקין את WordPress הופיע פוסט לדוגמה בשם "Hello World". בדרך כלל הפוסט הזה אמור להימחק על ידי בעל הבלוג ומיועד רק להדגים כיצד לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר במערכת הניהול, אבל אני בחרתי לפרסם את הפוסט הראשון שלי באותה הכותרת.

למי מכם שלא מכיר, "Hello World" באופן היסטורי משמשת תוכניתנים מתחילים כאשר הם כותבים את הקוד הראשון שלהם אשר, בדרך כלל, מציג פשוט את המשפט הפשוט הזה על גבי המסך.

אף פעם לא התלהבתי יותר מתיכנות, אבל בכל זאת נראה לי שזאת כותרת מתאימה לפוסט ראשון.

את הבלוג הזה כתבתי מכיוון שמנסיוני חסרים בלוגים טובים בעברית אשר מדברים על חדשות טכנולוגיות וחדשות אינטרנטיות. קיימים לא מעט כאלו באנגלית, אבל דווקא בעברית משום מה לא הצלחתי למצוא מספיק אתרים מעניינים. בגלל שישראל היא ללא ספק אחת מהמובילות בתחום החדשנות הטכנולוגית והאינטרנטית החלטתי לנסות, בדרכי שלי, לתקן במעט את העוול.

הבלוג לא יכלול כתבות חדשותיות (או לפחות, זו לא תהייה מטרתו), אלא דעות, רעיונות ומחשבות מנקודת המבט שלי על עולם הטכנולוגיה והאינטרנט.

לפעמים כל העולם הזה יכול להיראות מסובך…. (צילום: freedigitalphotos)